החלטה בתיק בג"ץ 4022/04

השופטת ד' ביניש:

           העתירה שבפנינו מכוונת כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה אשר דחה את ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה.

           מוקד העתירה והמחלוקת בין העותר לבין קרן הפנסיה "נתיב" (המשיבה 2) הוא האופן שבו יש לחשב את המשכורת הקובעת לפנסיה של העותר וליתר דיוק, שיטת ההצמדה שבה יש לנקוט ביחס למשכורת הקובעת לתקופה שבין המועד שבו הוקפאו זכויותיו של העותר בקרן הפנסיה לבין המועד שבו החלה זכאותו של העותר לפנסיה. לשיטת העותר, יש לקבוע כי שכרו הקובע לפנסיה במועד תחילת הזכאות הינו צמוד לשכר הקובע של עובד, שנמצא בדרגה שמקבילה לדרגה שבה היה העותר בעת שפרש, במועד תחילת הזכאות. העותר סומך טענתו זו על פרשנותו של סעיף 14 לתקנון הקרן אשר תוקן בשנת 1989 בטרם פרש העותר. מנגד, המשיבה 2, אשר הציעה בתחילה הדרך שיטת הצמדה אחרת (הצמדה לתוספות היוקר), תומכת בתשובתה לעתירה בשיטת ההצמדה שנקבעה בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ואושרה בבית הדין הארצי. לטענתה, ההצמדה הנכונה היא למדד המחירים לצרכן. לשיטת המשיבה 2, יש להצמיד למדד את משכורתו הקובעת של העותר מיום שהוקפאו זכויותיו בקרן ועד למועד שבו החלה זכאותו לפנסיה.

           בעתירה שבפנינו חוזר העותר על הטענות שטען בפני בתי הדין לעבודה ומנגד, סומכת המשיבה 2 את ידיה על פסק דינו של בית הדין לעבודה. כאמור, בית הדין לעבודה קבע כי ההצמדה הנכונה היא ההצמדה למדד וכי דרך הצמדה זו עולה בקנה אחד עם הוראות תקנון הקרן ועם הרציונל העומד ביסוד תקנון הקרן. המשיבה 2 הודיעה כי היא מקבלת את קביעתו של בית הדין והחלה ליישם אותה כלפי העותר וכלפי זכאים נוספים הדומים לו בנסיבותיהם. טענת בא כוח העותר לפנינו היתה כי עניינו מעורר שאלה עקרונית הנוגעת לחברי קרן הפנסיה שפרשו תוך הקפאת זכויות.

           לאחר שעיינו בעתירה ובתשובות שהוגשו לה ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. הלכה היא שבית משפט זה אינו מתערב בפסקי דין הניתנים בבית הדין לעבודה ואינו משמש כערכאת ערעור על הכרעותיו, אלא אם מתגלית בהם טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב את תיקונה (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673; בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2) 63; בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל - ועד הכבאים נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810). טענתו של העותר ביחס לשיטת ההצמדה הראויה וכן טענותיו האחרות, לרבות הטענות בענין שיעור הרכיב של "מקדמה של חשבון שכר עידוד", נדונו בערכאות המוסמכות ונדחו. לא מצאנו כי בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה נפלה טעות מהותית המצדיקה את התערבותנו. באשר לטענת העותר ביחס לאופן שבו מיושמות החלטות בתי הדין לעבודה הרי שטענה זו אין מקומה בבית משפט זה והעותר יוכל לבררה בבית הדין לעבודה, אם תמצא לו עילה לעשות כן.

           אשר על כן, העתירה נדחית.

           ניתן היום, י"ד בטבת התשס"ה (26.12.2004).

ש ו פ ט ת                                  ש ו פ ט                                                  ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: